פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטו נ' מדינת ישראל/ משטרת ישראל

פסק דין

בפני תביעת שיבוב שהוגשה על ידי התובעת בגין תגמולי הביטוח ששילמה למבוטח אשר גאלי (להלן: "המבוטח") עקב אירוע פריצה בביתו שברחוב טופז 10 קיסריה (להלן: "הבית"), בו נגנבו פריטים יקרי ערך.

עסקינן במקרה מצער בו ידידתו של המבוטח בעת ששהתה בבית המבוטח, התעסקה בנשק שמראהו כעט כתיבה ובזמן אחיזתה בעט-האקדח, קרוב לחזה, נפלט כדור מהעט אשר גרם למותה.

כנגד המבוטח נפתחה חקירה פלילית במשטרה אשר כללה, בין היתר, שיחזור האירוע, אשר נערך ביום 5/12/03 בבית המבוטח (להלן: "השחזור").

לאחר השחזור עזבו חוקרי המשטרה (היא הנתבעת) את הבית יחד עם המבוטח, כאשר האחרון נלקח לבית המעצר והבית נותר ריק מאדם. ביום 11/12/03 הגיעו חוקרי הנתבעת שוב לבית המבוטח, לצורכי חקירה, וגילו כי הבית נפרץ ונגנבו ממנו מספר חפצי ערך (להלן: "הפריצה").

להלן עיקר טענות הצדדים:

טענות התובעת:

לטענת התובעת, משלאחר השחזור, המבוטח מסר לידי אנשי המשטרה את מפתחות הבית ושלט האזעקה, הבית הוכרז כ"זירת פשע סגורה" והיה בחזקת המשטרה ובאחריותה, כי אז יש להטיל על המשטרה את החיוב בנזקים שנגרמו למבוטח עקב הפריצה, בדגש על העובדה כי הנתבעת הייתה מודעת לתכולה היקרה בבית ובכל זאת לא נקטה באמצעים על מנת להבטיח שלא יינזק הרכוש.

בהתאם, סבורה התובעת כי מאחר ואין חולק שהבית נפרץ בהיותו באחזקתה הבלעדית של הנתבעת, כאשר כל אותה עת שהה המבוטח במעצר, הרי שמכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח משולב) (להלן: "הפקודה"): "הדבר מדבר בעד עצמו", על הנתבעת נטל הראיה להוכיח שלא התרשלה ואין עליה לחוב בגין הנזק שנגרם. בתוך כך, על הנתבעת היה להביא ראיות כי נקטה בכל אמצעי הזהירות הסבירים בכדי למנוע את הפריצה – ובנטל זה לא עמדה הנתבעת.

התובעת סומכת אדני טענותיה על שני חוקים: חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב- 1952 לפיו המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין, וחוק השומרים התשכ"ז-1967, בהיות הנתבעת מחזיקה בבית כ"שומר שכר" סטטוטורי ואולם, חרף זאת הפקירה הבית ולא נקטה באמצעי זהירות סבירים לשמירת תכולתו.

על פי הטענה, הנתבעת הפקירה את הבית בעוד שהיתה צריכה להפעיל את כל האמצעים הדרושים לשמירה על הבית, לרבות נעילת הבית, הפעלת אמצעי המיגון, הצבת שומר תמידי בכניסה, ועריכת סיורי משטרה תכופים במקום.

באשר להוכחת טענתה, סבורה התובעת כי יש לקבל גרסת המבוטח לפיה בעת השחזור היה כבול באזיקים ומפתח הבית הועבר לידיהם של חוקרי המשטרה אשר נשארו בבית לאחר השחזור. התובעת שוללת טענת הנתבעת לפיה התריס הפונה לבריכה, ממנו ארעה הפריצה, היה מקולקל (בידיעתו של המבוטח). לטענתה, אותו התריס ממנו ארעה הפריצה נפתח על ידי החוקרים במהלך השחזור ובתומו שכחו לסגור אותו.

נוסף לכך, יש לאמץ חוות דעתו של חוקר הביטוח, מר יוסף עופר, אשר קבע כי כאשר הוא והמבוטח הגיעו לבית ביום 24/12/03 מערכת האזעקה בבית לא היתה דרוכה.

בנוסף, טוענת התובעת כי אין לקבל גרסת הנתבעת באמצעות שלושת עדיה שכן גרסתם לקויה בחסר, לא בהירה, מהוססת, ולא אמינה. כמו כן, מחדל הוא כי לנתבעת אין נוהל כתוב וברור המגדיר טיפול ואופן אחזקת מקום שהוכרז "זירת פשע סגורה".

טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת, בליל האירוע הפלילי, כשהגיעו החוקרים לראשונה לזירת הפשע, הבחין החוקר שלומוביץ כי אחת מדלתות הוויטרינה המובילות לבריכה הייתה מקולקלת והתריס החשמלי המפעיל אותה לא פעל כשורה. מספר שעות לאחר מכן, בעת השחזור, הסב החוקר את תשומת לבו של המבוטח לכך, והאחרון, שהיה אזוק ברגליו בלבד, התעסק עם התריס במטרה לתקנו. אחר כך, בסיום השיחזור, ניתנה למבוטח אפשרות להפעיל את מערכת האזעקה בבית.

הנתבעת מדגישה כי כאשר החוקרים והמבוטח עזבו את הבית, שלושת תריסי דלתות הוויטרינה המובילות לבריכה היו סגורים. לטענתה, גירסה זו מתיישבת עם גרסתו הראשונית, הטרייה, של המבוטח במשטרה, לפיה לאחר שהוא והמנוחה עזבו את הבית למסיבה הוא סגר את כל החלונות והדלתות בבית.

הנתבעת סבורה כי מחדל המבוטח שלא דרך את מערכת האזעקה בתום השיחזור, למרות שניתנה לו האפשרות לעשות כן, הוא אשר אפשר את הפריצה ובשל כך תנאי פוליסת הביטוח לא קוימו. מכאן, שלתובעת אין להלין אלא על עצמה שהזדרזה לפצות את המבוטח בטרם חקרה יסודית האם קוימו תנאי הפוליסה.

באשר לנטל הראיה, הנתבעת סבורה כי בענייננו הכלל הנכון הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" שכן לתובעת ידוע כי הפריצה אירעה מאזור דלתות הוויטרינה בחלק האחורי של סלון הבית, הפונה לבריכה, ובסרטון השחזור ניתן לראות כי הדלתות הללו סגורות ושלמבוטח ניתנה אפשרות להפעיל את האזעקה.